זה הספר נקרא משנה תורה. וכתבו התוס' ריש מס׳ גיטין דמשנה תורה אינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה. וזה הטעם שומה בפי הרמב״ן ז״ל. עד שהרמב״ן כשמגיע למצות שבפ׳ שופטים תצא מבאר בכמה מצות שמצוה זו מעין וחלק אותה מצוה הכתובה כבר. עד שחושב מצות שלוח הקן. חלק ממצות אותו ואת בנו. ובעיני הוא פלא. כי שתי מצות אלו רחוקות זמ״ז מן הקצה אל הקצה, וגם כפילות המצות נמצא בס׳ שמות מן תחלת פרשת שמר לו עד בחלב אמו, בפ׳ תשא. היא כפולה וכבר נאמרה בפ׳ משפטים. אלא שמ״מ אינו מיותר ח״ו כמבואר שם בס״ד. וכך בס׳ דברים לא נמצא הרבה מצות שנשנה. ומה שנשנה אינו מיותר ח״ו. אלא נראה טעם לזה השם. מבואר בת״א פתשגן אורייתא. כמבואר להלן י״ח ומשמעו פירוש ובאור עד שמעמיד על דקדוק לשון התורה. ומשום דכלל זה הספר ועיקרו בא להזהיר על עמל תורה לפרש דקדוקי המקרא וזהו תלמוד. וכל המוסר ורבוי דברים שהי׳ משה רבינו מוכיחם הכל בא לזה התכלית שיקבלו ע״ע עול התלמוד מפני כמה עיקרים שיבואר בגוף הספר. מש״ה נקרא בשמו משנה תורה לשון שינון של תורה. ואם נרצה לפרש משנה מלשון כפול כהבנת הגמ׳ סנהדרין דכ״א ב׳. תהיה הכונה לפי הפשט ביחוד ע״ז הספר. משום דבזה הספר יש הרבה מקראות שא״א לפרש לפי הפשט ההכרחי שאין המקרא יוצא ממנו אלא בשתי כוונות. כאשר יבואר כ״פ בפ' שופטים תצא תבוא וכן בפרשיות הקודמות דכתיב כ״פ שמירה ועשיה למצות חקים ומשפטים. ומשמעות שמירה ועשיה דמצות אינו דומה לחקים ומשפטים. דבמצות משמעו מעשה המצות. ובחקים ומשפטים משמעו תקון הלכה. כמש״כ בס׳ ויקרא י״ח ה׳. מש״ה מכונה זה הספר משנה תורה.והנה בב״ר פ״ו אי׳ אמר רשב״י ספר משנה תורה היה סיגנון ליהושע בשעה שנגלה עליו הקב״ה מצאו יושב וס׳ משנה תורה בידו כו׳. למדנו דזה הספר ביחוד יש להוציא ממנו כל אופני מוסר. וכן בפ׳ המלך כתיב וכתב לו את משנה התורה וגו' בו ואע״ג דמצות כתיבה היתה כל התורה כולה בשלימות דוקא. מ״מ המכוון הוא משנה התורה. שיביט המלך בו תמיד כדי להגיע לתכלית המבואר שם. למען ילמד ליראה וגו' לשמור את וגו' לבלתי רום לבבו וגו' ולבלתי סור מן המצוה וגו'. ויש להבין מכ״ז דהמדקדק יפה בדברי מוסר שבזה הספר שיצא מפי משה רבינו ברוח קדשו. ימצא כל איש לפי ערכו דבש וחלב. [וע׳ בפ׳. עקב פרשה ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך עד סוף הפרשה] עד שגם יהושע רבן של ישראל השקיף בזה הספר תמיד. ומזה יתבונן כל אחד לפי כחו. וימצא דרך ישר להלוך נכחו. לפי הליכות עולם לו. ואור זה הספר יהי נר לרגלו: אמנם ראש וסוף התוכחה שבזה הספר. הוא על החזקת חקים ומשפטים שהוא התלמוד בישראל. אשר ממנה תוצאות חיי האומה והיהדות בכלל. וע״ז נכרת הברית השני בערבות מואב ובהר גריזים וה״ע להקים את דברי התורה וגו'. וממנה יתד ופנה למוסרי אנשי המעלה. הן מי שזכה לתורה ועמלה הן מי שברכו ה׳ להחזיקה בקיומה וכלכולה. [כמובא בפנים ו' כ״ד כ״ו י״ט ובכ״מ] וע״ז נקרא זה הספר משנה תורה. לשנן חרבה ולהשיב מלחמתה של תורה שערה. ובזה תהי לנו עוז ואורה. אמן: אלה הדברים. היינו כל הספר עד פ׳ וילך. והנה לא היו כל הדברים הרבים ההם במעמד אחד ולא ביום אחד. אלא הקהיל את העם בכמה עתים ודבר איזה ענין מזה הספר. ומפרש הפסוק שפעם הקהיל את העם במדבר. פעם בערבה. פעם מול סוף. פעם בין פארן ובין תופל פעם בלבן ופעם בחצרות. שהית׳ עיר בעה״י הנקראת חצרות. ואין זו חצרות דמסעות. פעם במקום שנקרא די זהב. ובאשר דחניית ישראל בעה״י לא הי׳ כאופן חנייתם במדבר שהי׳ במקום א׳ על דגליהם וכשנדרש משה להקהיל את העדה הי׳ לזה מקום מיוחד חצר המשכן משא״כ בעה״י היו ישראל מפוזרים בערים שירשו בארצות סיחון ועוג. ורק הארון עמד במקום א׳. ומשה רבינו הקהיל את העם במקומות שונים. וכן מצינו את יהושע פעם הקהיל במקום שדר בעצמו כדכתיב ביהושע כ״ג ופעם הקהיל שכמה:
אחד עשר יום. ביאר הכתוב סיבת הדברים האלה משום שמתחלה עלה במחשבה שיהיו נכנסים לא״י מהר עד שבאחד עשר יום מהר חורב הגיעו לקדש ברנע לא רחוק מא״י והיו יכולים ליכנס דרך שעיר ולא היו מעכבים בני שעיר אז שנפל פחד ובהלה של קריעת י״ס על אלופי אדום. והנה נתקלקל הענין עד ויהי בארבעים שנה. על כן
ויהי בארבעים שנה. בא המסובב אשר דבר משה וגו׳. נמצא דויהי בארבעים שנה קאי גם על סוף המקרא הקודם גם על תחלת מקרא זה. וכך הוא דרך המקראות הן באותיות הן בתיבות כמש״כ כ״פ:
ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם. האי אותו אליהם מיותר והרי הרבה פעמים כתיב אשר צוה ה׳ לאמר. ולא הוצרך המקרא לפרש אשר צוה ה׳ אותו לאמר לישראל שהרי זה מובן מעצמו. אלא הכונה בכל אשר צוה ה׳. הוא כמש״כ בס׳ שמות ל״ד ל״ב ובכ״מ דמשמעות צווי בכ״מ הוא דברים שבע״פ שהיה לו על תורה שבכתב. והנה נכלל בזה הלכות המקובלות וכדאי׳ בברכות ד״ה והמצוה זה המשנה. וזה כבר לימד משה לישראל באהל מועד כדאיתא בעירובין דנ״ד כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו כו׳ עד נכנסו כל העם ושנה להם משה פרקן כו׳ וע״ז אמרו בחגיגה ד״ו וסוטה דל״ז דכללות ופרטות למד משה בהר סיני ושנאן באהל מועד. וברבה שמות פ״מ אי׳ אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ראה ויספרה בסיני הכינה באהל מועד. וזה היה עיקר ההוראה שהחל בא״מ כדאיתא במד׳ חזית עה״פ ואל חדר הורתי זה אהל מועד שמשם יצאה ההוראה לישראל. אכל כ״ז לא הי׳ אלא הלכות פסוקות. ומתחלה נאמרו למשה שילמדן לישראל על כל פרשה שהרי א״א להורות שום דבר מתורה שבכתב אם לא בצרוף הלכות ומשניות שעליה. אכן בכלל אשר צוה נכלל גם קבלות שהיו למשה מפי הגבורה איך לדרוש התורה שהן י״ג מדות שהתורה נדרשת וכן ל״ב מדות שבאגדה ומזה הגיע לתלמוד להבין איך יצא המשנה מגוף תורה שבכתב כדי שישכילו להוסיף לקח ולחדש מדעתם ע״פ הויות התלמוד. וזהו משמעות חקים ומשפטים בכה״ת כמ״ש באורך בס׳ ויקרא י״ח ה׳ ע״פ הברייתא בספרי ותלמודין בקדושין דל״ז וירושלמי נדרים פ״ד דחקים הן המדות והכלים והמשפטים הן החקירות איך לשפוט המדות ע״פ הגיון התלמוד והויות דאביי ורבא שהי׳ מאז ומכבר כדאי׳ בסוכה דכ״ח על ריב״ז שהי׳ בקי בהויות דאו״ר. אבל זה לא לימד משה לכלל ישראל כל משך ארבעים שנה עד שבא לערבות מואב. וכמו שיבואר בסמוך בפסוק הואיל משה באר את התורה הזאת. וכ״ה בספרי מנין לכל הדברות כו׳ הכללות והפרטות הגופים והדקדוקים ת״ל ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם. והנה איתא בנדרים דל״ח אריב״ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר פסל לך כתב לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך. ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל מתיב ר״ח ואותי צוה ה׳ ללמד אתכם חקים ומשפטים ומשני אותי צוה ואני לכם. ומסיק אלא לפלפול׳ בעלמא. ופי׳ הרא״ש הבנה וחריפות והיינו כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות. פי׳ בחסר ויתר ושנוי לשון של התיבה ואותיותיה. למדנו שדרך הפלפול להעלות הלכה מדיוקי המקרא ע״פ המדות. הוא חלק שניתן מתחלה למשה לבדו וכל ישראל לא היו ראוים להשתמש בהוראת התורה אלא ע״פ הלכות המקובלות שאמר להם משה. ומה שלא נתפרש הי׳ להם לדמות מילתא למילתא כדאיתא בב״ב דק״ל ב׳ והא כה״ת דמוי מילתא למילתא וזה תלוי רק בסברות האיך לדמות. אבל זה אינו הכרח והלכה פסוקה. עד שבא משה רבינו ולימד זה הדרך לישראל בערבות מואב. וע״ז אמרו חז״ל בחגיגה וסוטה הנ״ל ושנאן באהל מועד ושלשן בערבות מואב. ואין לפרש השלוש בלמוד לחוד דמאי איריא בערבות מואב הא כל שעה שהי׳ אפשר ללמוד וללמד הי׳ עושה. אלא הפי׳ דבע״מ נתן דרך חדש ללמד בישראל חק ומשפט היאך לחדש הלכה [וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא י״ח ה׳ הוכחה שרבותינו בעלי התוס׳ בב״ק דל״ח א׳ הבינו כן ביאור לשון קראו ושנו ושלשו כמש״כ] וע״ז אמרו עוד בש״ר שם הכינה בא״מ וגם חקרה בערבות מואב. והיינו חקור דין מאין מוצאו בתורה שבכתב וכ״ז נכלל בלשון הכתוב ככל אשר צוה ה׳ אותו. היינו אפילו הכללים ודרך הלמוד שהראה ה׳ למשה בעצמו ולא לישראל. עתה דבר משה אליהם. לכל ישראל. [וע׳ ס׳ במדבר ט״ו כ״ג את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה ומש״כ שם] ולהלן יבואר דמבריי׳ דספרי מוכח דמימרא דריב״ח אינו מקובל לכ״ע אלא מתחלה עלה ברצון שיהא משה מלמד זה הדרך לישראל אבל מ״מ לכ״ע עוד לא הגיעה שעה ללמדם לישראל עד ערבות מואב ומש״ה כתיב אותו. מה שעד כה לא נצטוה אלא משה ועתה אליהם. נצטוו כל ישראל. ויש לפרש עוד דבכלל תורה שבע״פ הוא סודות התורה אשר לא היו כל ישראל ראוין לדעת מש״ה פירש הכתוב שלא דבר משה אלא ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם. הקבלות שנצטוה להגיד להם ולא הכל מה שידע משה. וע׳ מש״כ להלן י״ח י״ח. וכדאיתא בירו׳ ע״ז פ״ב כתיב ואותי צוה ה׳ אותי ואותי יש דברים שאמר לי ביני לב״ע ויש דברים שא״ל לומר לבניו. ומה שהגיע המסובב מהא שנהי׳ ארבעים שנה. הוא כמש״כ בפ׳ שלח ולהלן ח׳ ב׳ שבשעת גזרה של מ׳ שנה נגזר גלות על ישראל ובשביל זה התכלית ישבו במדבר מ׳ שנה כמבואר שם. וענין הגלות גרם שההכרח ללמד את התורה ע״פ דרך הגיון הפלפול. לבד מה שביארנו בס׳ שמות ס״פ קדש לי שנדרש אז לחרב של תורה לשננה כדי שיהא בזה כח ועוז לשמור כלל האומה ותכליתה. עוד יש ענין גדול ונעלה לעיקר ההוראה בישראל דכ״ז שהיו בא״י בבית ראשון אם לא הגיעו לאיזה פסק הלכה באיזה מקום היתה המצוה לשלוח לבהמ״ק כדכתיב כי יפלא ממך דבר וגו׳ וקמת ועלית וגו׳ ושם נתבררה ההלכה לאמתה ש״ת או שהגיע ע״פ חקי הפלפול וע״ז כתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם. והשופט היינו חוקר בעומק הלכה להוציא משפט לאורה. או ע״י סברא שיצא מכה״ג שעמד לפני ה׳ וע״ז כתיב אל הכהן אשר יהי׳ בימים ההם וכמו שביארנו באותה פ׳ בס״ד. ולא עוד אלא אפי׳ לא הגיע הכה״ג לידי מעלה גדולה כזו ולא ראש הסנהדרין להיות שופט וחוקר בעמק הלכה. ג״כ היאך שיצא מאותו מקום הנבחר כך הלכה ודבר זה למדנו ממש״כ בשאלתות פ׳ משפטים [הנוספת בדפוס על שאלתות הקודמים] אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע כתבת בתורתך וקמת ועלית. הרי בזמן שבהמ״ק קיים. ובזמן שאין בהמ״ק קיים מי ישפוט בין עמך ישראל א״ל בעלי תורה דהכי כתיב ע״ש התורה אשר יורוך אי איכא תורה תורה יורוך כו׳. והבאור הוא דכתיב באותה פ׳ ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום וגו׳ ע״פ התורה אשר יורוך וכל זה הלשון מן המקום ההוא מיותר שהרי מיירי בזה המקום כמו שכתוב וקמת ועלית אל המקום וגו׳ וגם ע״פ התורה אשר יורוך וגו׳ כולו מיותר שהוא הוא דכתיב במקרא הקודם ע״פ הדבר וגו׳. אלא ה״ק במקום אשר יבחר סגי ע״פ הדבר לחוד אפי׳ בלי הוכחה מכח התורה ג״כ קיים הדין ע״פ דעת הסנהדרין באותו מקום הנבחר. אבל בזמן שאינו באותו מקום הנבחר אזי דוקא ע״פ התורה אשר יורוך. ומש״ה כשהגיע לערבות מואב הודיע משה רבינו לישראל ענין הגלות שנגזר עליהם ושעל כן מוכרחים לקבל עול תורה בזה הדרך כדי שלא יאבד דרך ההוראה בישראל :
אחרי הכתו וגו׳. דלפני זה אפי׳ אחר שהכו את סיחון וישבו בעבר הירדן בחשבון ובכל בנותיה עדיין היו טרודים ונזהרים מעוג וחילו. ושמעתא בעי צילותא ולא עת להטריד את ישראל בעומק הלכה עד שהכה גם את עוג וישבו במנוחה:
הואיל משה באר את התורה. פרש״י בשבעים לשון. ולמד רבינו זה הפי׳ מדאיתא בסוטה דל״ה ב׳ דאתי׳ באר באר דכשם שהקים יהושע אבנים וכתב בע׳ לשון שנא׳ באר היטב כך עשה משה והקים אבנים וכתב בע׳ לשון. וכ״ה בב״ר פ׳ מ״ט שדבר משה אה״ת בשבעים לשון שנא׳ באר. אבל ברור שאין זה פשט המקרא אלא כונה שני׳ ודרש שהיה ג״ז בכלל באר משה. אבל לא היה נצרך זה אלא בשביל אוה״ע ולא לישראל. וכאן עיקר הביאור הי׳ לישראל וע״ז הוכיחן ברוב דברים. אבל בספרי תניא באר את התורה הזאת אמר להם כבר אני סמוך למיתה מי ששמע פסוק א׳ ושכחו יבא וישננו מי ששמע פרשה אחת ושכחה יבא וישננה. וג״ז צריך ביאור אם שכח פסוק ופרשה הלא ספר התורה מונח יבא ויראה. וגם מאי וישננה. ותו אינו מובן כפלות הדברים פסוק א׳ פרשה א׳ מה לו פסוק או פ׳. אבל בהקדמה לפי׳ המשניות להרמב״ם הביא ברייתא זו בזה״ל כל ששכח הלכה אחת יבוא וישנה וכל שיש לו לפרש יבא וישנה. וגם כאן יש טה״ד וצ״ל וכל ששכח פרשה אחת יבא וישנה. וא״כ צריך להיות בספרי שלפנינו מי ששמע הלכה אחת ושכחו כו׳ וענין שני דברים אלו. דהספרי סובר שמכבר למד משה רבינו לישראל מקור ההלכות מקראי ודרשי דקראי להלכה. אלא שמא נשכח ממי הלכה אחת מקורה מתורה שבכתב. או מי ששמע פרשה אחת פירושה ודקדוקה על תכליתה ושכח ויבא וישנן וידוע דפלפול התלמוד מיקרי שינון. זהו דעת הספרי ולפי הברייתא שבמס׳ חגיגה וסוטה הנ״ל שנשתלש התורה בערבות מואב מבואר שלא למד עדיין משה לישראל חקרי הלכות והדרשות עד שבאו לערבות מואב החל משה לבאר את התורה הזאת. היינו גם המקרא ביאר איך לדקדק באותיות ולדרשן. גם במקור הלכות והמשניות שלמדן עד כה ביאר היאך הם נלמדים מן התורה. ומעתה נבוא ללשון הואיל משה דפרש״י והוא מספרי דהוא לשון התחלה. וא״כ יכול להיות שמתחלה ניתן זה הדרך ללמדם לישראל בערבות מואב. וכאן החל להקים חובתו. ולדעת הספרי שכבר למדם. הפי׳ הואיל החל לזרזם שלא יהא נשכח מהם ויוסיפו לקח. אבל לריב״ח בנדרים הנ״ל שמשה נהג בה טובת עין. יש לפרש הואיל מלשון רצה. שבע״מ רצה לנהוג בה טובת עין ליתן לישראל. והקב״ה הסכים על ידו והופיע עליו בדברי נבואה במוסר טוב לישראל לקבל עול זה הלמוד עד שנכרת ע״ז הברית :
ה׳ אלהינו. אלו התחלת דברי כבושים שהקדים משה רבינו לזה הלמוד העמוק שהעמיס על ישראל. ובתוך התוכחה הנוגע לענין הגיע לשארי דברים שיש בהם מוסר ויראת השם:
רב לכם שבת בהר הזה. הרי הי׳ קשה לפניו ית׳ העיכוב שלכם אפילו בהר הנבחר והנעלה כי הי׳ חפץ למהר להכניסם לארץ:
פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי. דאע״ג שלבסוף לא באו מתחלה דרך הר האמורי שהוא הר יהודה בדרום א״י משום דיושבי שעיר לא הניחו. אבל אם היו נכנסים אז לא היו מעכבים כמ״ש לעיל ב׳ ואע״ג שקשה לכבוש מתחלה דרך ההר כמש״כ להלן ל״ג י״ט מ״מ באשר הי׳ אז הכל בדרך נס ולא בעצה וגבורה למלחמה. ובדרך נס שחו גבעות עולם. והי׳ הדבור שיהלכו דרך הר האמורי ואחר כן ירדו בערבה ומשם בהר שהוא הר המלך בשבט יוסף ומשם ובשפלה הוא גליל התחתון ומשם ישובו ובנגב שהוא דרום א״י ביהודה. ואע״ג שאינו כדרך כובשי הארץ דתחלה מטהרים יסדות הארץ במקום שבאים בראשונה ואח״כ הולכים הלאה ולא להיפך להניח אחוריהם את השונא ויכולים להקיפם מפנים ומאחור. אבל כ״ז כשנלחמים בדרך הטבע משא״כ אם הי׳ בדרך נס לא יפלא כל דבר. והכי תניא בספרי ע״ז המקרא. כשאתם נכנסין לארץ אין אתם צריכין כלי זין כו׳:
נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו. אין אתם צריכים לזכות בה ע״י שיכלו יושבי הארץ ותהי הארץ הפקר מאין יושב. וא״כ יהי׳ נצרך קנין חזקה כל מקום בפ״ע כדין הפקר כדאי׳ בב״ב דל״ד. לא כן אלא הי׳ במתנה לכם. מעתה בביאה וישיבה במק״א קונים כל הארץ שסביבה כדאי׳ בקדושין דכ״ז משום דסדנא דארעא חד הוא. וע׳ מש״כ בס׳ במדבר ל״ג נ״ג:
בעת ההיא. עוד יבואר לפנינו במקרא י״ב באיזה עת מדבר:
לא אוכל לבדי שאת אתכם. היינו מלוי צרכיכם כאשר ישא האומן את היונק. ומה נוח לגדל יונק שנגרר אחר דעת האומן מה שהוא בעצמו מבין צרכי היונק ויותר משהאומן מבין אין היונק מבקש משא״כ יונק שדעותיו משונות מדעת האומן אין האומן יכול לישא משאו. כך נוח לגדול הדור לישא משא הצבור כשאין להם דעות משונות מדעת המנהיג ממה שהוא מבין ומשכיל מה שהדור נצרך לכך ביותר. אבל כשיש להם דעות משונות וכל א׳ אומר כך נצרך להיות אין גדול הדור יכול לישא משאם. וזהו שהוכיח משה את הדור שגם אז בחורב הבין שדעותיהם משונות מדעותיו ואין בדעתם ורצונם להיות נגרר אחר דעת משה. וזה הספור הגיע למוסר שיבא אח״כ בדבר מרגלים שהוא עיקר תוכחה לענין. ויבואר להלן דבקשתם למרגלים הי׳ שאינם רוצים ליכנס לא״י בדרך נסיי אלא בדרך הטבע. וזה הגיע משום שלא היו נגררים אחר דעת משה לגמרי מש״ה אע״ג שבעודם בחורב לא עלה ע״ד לשלוח מרגלים לא משום שנמשכו אחר דעת משה בלי לב אלא משום שאז היו סבורים בעצמם שראוים להסמך על נס. אבל אי היו באמת אז נגררים אחר דעת משה בלא לב ולב שוב לא היו חושבים דעות אם ראוים להסמך על נס או לא ולא היו מגיעים לבקשת מרגלים:
הרבה אתכם. בכמות:
ככוכבי השמים לרוב. באיכות. דאע״ג שלא הי׳ כל דור המדבר גדולי הערך מ״מ היו הרבה גדולי הערך יותר משארי דורות. וזהו לרוב הרבה מכם המה ככוכבי שמים. וכבר נתבאר בס׳ בראשית כ״ב י״ז כ״ו ד׳ דמשמעות ככוכבי השמים הוא מאיר ומזהיר את הדור. וע״ע להלן י׳ כ״ב. ואמר משה כ״ז דמשום שיש בהם הרבה גדולי דעה ע״כ קשה לסבול צרכיהם:
יוסף עליכם. בכמות:
ויברך אתכם. באיכות:
כאשר דבר לכם. תני׳ בספרי כחול הים וכדגי הים וככוכבי השמים. פי׳ שדבר ה׳ לאבות ברכה ברבוי בכמות הוא כחול הים וכדגי הים ובאיכות הוא ככוכבי השמים שאמר לאברהם:
איכה אשא לבדי. באותו העת שאמרתי לא אוכל לבדי שאת אתכם. שהוא משא הנהגות הכלל במלוי צרכיהם אמרתי ג״כ איכה אשא לבדי וגו׳ שהוא מעין משא הנהגה אבל ענין אחר כאשר יבואר. והנה במדרש פליגי בעת ההיא באיזו עת ר׳ יוחנן א׳ בעת יתרו שכך כתיב כי כבד ממך הדבר וגו׳ ר׳ חייא א׳ בעת מתאוננים שנא׳ לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה. והוא פלא. שהרי מנוי הדיינים הכתוב בזו הפ׳ אינו ענין למנוי סנהדרין דמתאוננים. אלא פשוט לחז״ל שאין כאן כפלות דברים לא אוכל לבדי שאת אתכם. והדר אמר איכה אשא לבדי. אלא שני ענינים הן. משא הראשון היינו מלוי צרכיהם דמיירי במתאוננים. איכה אשא לבדי הוא ענין אחר שמפרש טרחכם וגו׳. מעתה פליגי ר׳ יוחנן א׳ דאמירה ההיא בשני דברים היה. בעת דבר יתרו בחורב ממש. וגם אז הבין שקשה לישא משאם במלוי צרכיהם אלא שלא הגיעה השעה עדיין להתגעגע לפני ה׳ ולבקש עזר עד שהגיע לקברות התאוה. ור״ח ס״ל להיפך דמש״כ בפ׳ יתרו ויבחר משה וגו׳ לא הי׳ מיד אלא כשהגיע לקברות התאוה אז אמר לישראל שני דברים הללו. ולפי דעת ר״ח צריך לפרש ענין בעת ההיא לכאן דמיירי בחורב וגם להלן כתיב ונסע מחורב דגם בעת שעמדנו בחורב והיינו ראוים ליכנס בדרך נס כל המהלך עד שבאנו לקדש ברנע. מ״מ לא הייתם נגררים אחר דעת משה בלי שום חקירה עד שהגיע שצעקתי אח״כ מנהמת לבי לא אוכל לבד וגו׳. ומשמעות בעת ההיא כל המשך שהיו בתור אנשי המעלה להתנהג במעמד נסיי:
טרחכם ומשאכם וריבכם. יפה כ׳ הרמב״ן ז״ל שהוא נגד שלשה דברים שאמר ליתרו שהוא עושה לעם. אבל לא כמו שמפרש הוא ז״ל טרחכם למוד תורה והלכות ומשאכם הוא תפלה מלשון ושאת תפלה וגו׳ שאין הסדר עולה כמו שאמר שם וגם אין זה משמעות משאכם. אלא להיפך. וכמו שהוספנו שם על דברי הרמב״ן שיתרו הוסיף עבודה למשה בשני ענינים אלו. דמשה היה נוהג רק לדרוש את ה׳ היינו לדעת מה שיהי׳ ולא לבקש תפלה על כ״צ שלא תבוא. ואמר יתרו שיש לו להתפלל עבורם ג״כ. וכן לא הי׳ נוהג אלא להודיע חקי האלהים ותורותיו שזה לא אפשר בלעדי משה המקבל הראשון מפי הגבורה. משא״כ דרכי ד״א כמו ביקור חולים וקבורת מתים ועוד. זה היה אפשר להעמיס על אחרים ויתרו א״ל שג״ז יעמיס על עצמו לעשות סדר יפה בכל שבט כפי היאות. ורק יקל מעליו עסק דיני מו״מ שבין אדם לחבירו. וכתיב שם וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר ופירשנו במה שהוסיף עליו משא. והנה לא בשעה אחת ולא ביום א׳ נעשה ענין מנוי הדיינים בישראל אלא אחר שהעלה משה על עצמו איזה עת שני ענינים אלו שהעמיס יתרו עליו ונתרבה עסקיו בישראל. אח״כ בא ואמר איכה אשא לבדי טרחכם מה שכל א׳ מטריח להזדקק לצרותיו להתפלל עבורו ולהביאו דבריו אל ה׳. משאכם משמעו מה שהם ראוים לישא. כמו טרחכם מה שהם מטריחים וריבכם מה שהם רבים זע״ז. כך משאכם מה שהם נושאים. והיינו שהעמיס על עצמו לכלכל מה שהיה נושאים תחלה להנהיג עניני גמ״ח אבל טורח למוד חוקי ה׳ ותורותיו זה לא נחשב למשא כלל שהרי בזה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו ש״מ. אפי׳ שלמד הלכות הי׳ סיוע נפלא מן השמים שהיה קולו נשמע על כל ישראל כמ״ש בס׳ שמות י״ט י״ט. ובמקום סיוע מלמעלה אין עייפות ואין כושל:
הבו לכם. אתם תבחרו מביניכם:
חכמים. כבר נתבאר בס׳ בראשית מ״א ל״ג דשם חכם הונח על ב׳ הוראות. א׳ שלמד הרבה. ב׳ מי שהוא בר שכל להשכיל איך לעשות. וכך פי׳ המקרא בדניאל יהב חכמתא אוקים גירסא בסיעתא דשמיא או למוד כל החכמות. לחכימין למי שהוא בר שכל ויודע איך להתנהג בחכמתו ושני דברים אלו נכלל בשם חכמים:
ונבונים. הן המה מחדשים בהלכה מדעת עצמם:
וידועים לשבטיכם. המה יראי ה׳ אשר באמת אין לאדם ידיעה ברורה מה בלב חבירו רק ממה שרואה שרוח הבריות נוחה הימנו מסתמא גם רוח המקום נוחה הימנו. ומי שיש בו י״ש דבריו נשמעין לבריות וכ״ז נכלל בוידועים לשבטיכם שראוים המה לכך:
ואשימם. לשון שררה כמו שום תשים עליך מלך:
טוב הדבר אשר דברת לעשות. שתעשה אתה בעצמך ולא אנחנו. דהנהגת הדור אע״ג שהוא למשא מ״מ מחלקת כבוד להנושא. ויש אדם דאהבת הכבוד מכרעת עול המשא ויש להיפך ומי שבאמת אהבת הכבוד גדולה אצלו אע״ג שהוא מתגעגע על משאו ואומר להקל משאו ע״י אחרים מ״מ יוכל להיות שלבו אין כפיו. וא״כ אין ד״א להדור ליתן לו אנשים הראוים לכך שנראה בזה שמבקשים להקל בכבודו מש״ה ענו גם המה למשה אין אנחנו יכולים לעשות כזה בפועל אם רצונך לעשות בעצמך טוב הדבר. והי׳ זה הספור כמה היו מסופקים בדעת משה וחושדים אותי שאין לבו כפיו:
ואקח. אני בעצמי:
חכמים וידועים. ולא נבונים. דאחר שמשה בעצמו לקח לא הי׳ אפשר לו אלא לדעת חכמתו של כ״א משא״כ תבונה שהוא לחדש דבר לא הי׳ אדם שפתח דבריו לחדש דבר הלכה לפני משה ולא נודע כי הוא נבון עד בואו לשבטו ואהלו מש״ה לא לקח כ״א חכמים. וידועים שידוע היה למשה שרוח הבריות נוחה הימנו. ע״י מה שהיה מכלכל עניניהם בתורת יועץ וגדול מהם אותו הראש לקחתיו:
ואתן אותם. האי אותם נראה מיותר. ותו וכי שרי חמשים ושרי עשרות היו ג״כ תחלה ראשי שבטים אלא יש לפרש אותם עפ״י שתי כוונות. אותם ממש. וגם אתם כמו עמם. [וע׳ ויקרא י״ז ה׳ ולהלן ד׳ י״ד] דעם ראשי שבטים שהיה תחלה הצטרף משה עמהם ועשו ראשים. שרי אלפים ושרי מאות וגו׳. היינו המה בחרו ראשי אלפים. והראשי אלפים בחרו מאליהם שרי מאות וכן כולן. וכמש״כ בס׳ שמות י״ח כ״א. ומכ״מ מתפרש האי ואתן אותם ראשים כמשמעו ג״כ שיהיו דנים גם בע״כ כד״ת. והיינו עליכם.ושוטרים לשבטיכם. בכל שבט משרתים אחרים בינם ובין השופטים שלהם:
שמוע בין אחיכם. תשמעו או שמעו מיבעי. ובגמ׳ דרשו מזה שהבע״ד אסור ג״כ להשמיע טענותיו לפני הדיין עד שיהיה בין אחיכם היינו שיעמדו שניהם במשפט ומרומז במלת שמע מבנין הכבד שַמֵעַ. ובשאילתא הנוספת דרש מזה הדיוק דאפי׳ דבר קל כ״ש אסור לשמוע מבע״ד לפני בוא שכנגדו. וכ״כ הרמב״ם ה״ס פכ״א ה״ז אסור לדיין כו׳ אפילו דבר א׳ אסור שנא׳ שמוע בין אחיכם. מפרשי שמוע. שמועה כ״ש. ולפי הפשט ה״פ דמלבד שמיעת הטענות מפיהם ראוי להטות אזן לדברים שיוצא מביניהם ולקלוט האמת ובזה יש להבין דין מרומה וכדומה יותר ממה שנשמע הטענות שבאים בהכנה לטעון כך וכך וזהו שמוע בין אחיכם. מה שמדברים בינם לב״ע:
בין איש ובין אחיו ובין גרו. משמעו כמו שהיה כתוב בין איש שתי פעמים. בין איש ובין אחיו. בין איש ובין גרו. והכוונה שיהא שוה בעיניכם אם באים שני אנשים שוים בערכם כאיש ואחיו אם באים איש חשוב וגרו שהוא פחות הערך נגדו מכ״מ תשפטו כולם בצדק:
לא תכירו פנים במשפט. היינו לשמוע משפטו תחלה. אלא כקטן כגדול תשמעון. לשמוע תביעת הקטן ותביעת הגדול בשוה. וממילא למדנו דמי שבא תחלה לדין הוא קודם כדאי׳ שלהי מ׳ כתובות:
לא תגורו מפני איש. מלשון אגר כדאי׳ בסנהדרין ד״ז. ולפי הפשט לא תאגורו המשפט מלשמוע הטענות ולחקור הדין. מפני איש שבא איש נכבד לידך ונדרש לקבל פניו ולהתרועע עמו:
כי המשפט לאלהים הוא. וכבודו ית׳ גדול מכבוד האיש:
תקרבון אלי. נו״ן הנוסף להקטין הענין. שא״צ להקריב כל המשפט לפני הגדול אלא אותו הקושי שבלבבם והמה שומעים מפי הגדול ושבים להיות דיינים ולגמור הפסק. וע׳ ס׳ שמות י״ח כ״ו:
את כל הדברים אשר תעשון. להכין צרכי הנסיעה למדבר. וכתיב תעשון להקטין דבאמת נעשה הרבה בהכנה נסית ולא בכח ידיהם:
כאשר צוה. ללכת דוקא בזה המהלך המסוכן מאד ולא דרך אחר שידוע להולכי מדברות שאינו מסוכן כ״כ:
ואמר אלכם וגו׳. אני אמרתי ולא הקב״ה אמר אז כמו שאמר בחורב. שהוא ית׳ ידע משבאו לקדש ברנע מחשבות לבבם שמהלך הנסיי למשא עליהם באשר מוכרחים כמו כן להתהלך בדרך הקודש להיות נזהר בדבור רע מה שמדברים בינם לב״ע. והכל דומה כאלו מדברים באזני ה׳ וחמת מלך ית׳ מלאכי מות כאשר היה בקברות התאוה ועוד. ומש״ה מוכרחים להתנהג בדרך הטבע וא״כ יהיו נצרכים למרגלים וכמו שביארנו ר״פ שלח מש״ה לא אמר ה׳ אז עלה רש אך משה אמר גם בקדש ברנע:
עלה רש. בנקל כאדם שבא בירושה שעזב לו אביו:
כאשר דבר ה׳. בחורב בואו ורשו וגו׳:
אל תירא. לעשות מלחמה עם האמורי:
ואל תחת. שלא תהיו נשברים בלב מלשון פן אחתך לפניהם (ירמיה א׳):
ותקרבון אלי כלכם. פרש״י בערבוביא. ולהלן ה״א כו׳. כ״ז מן המדרש. ולכאורה אינו ענין זה המוסר על דבר קל שהוא רק חסרון ד״א בעוצם תוכחה על דבר החמור מעשה המרגלים. ואמר חותני הגאון מוהרי״ץ זצ״ל שבא זה המוסר להגדיל התוכחה לעיקר מעשה מרגלים. באשר היה להם להתנצל אשר מתחלה לא היה בזה פסול מחשבה כמש״כ הרמב״ן ז״ל ורק אח״כ ע״י השלוחים הרשעים שקלקלו הדבר. ע״כ הראה להם משה שלא כן הדבר. דבענין שבאמת הוא טוב. הוא מתהלך מתחלה במסילת ד״א. משא״כ בענין שתוכו רע. אז רגלים ממהרים לרוץ בשבילים שאינם מתוקנים. וע״כ כאשר ראיתם מראש שאינו הולך בדרך ישר ונוכח. היה לכם להבין שסופו להחמיץ ולקהות שנים. כ״ז לפי אותו מדרש. אמנם לפי הפשט משמעות כלכם שבכאן בהסכמת כולכם ופשיטא שלא באו למשה ששים רבוא לדבר. אלא אפילו לפי המדרש הפי׳ שלוחים מכל אופני אנשים היינו פשוטים ומכובדים ת״ח וע״ה. אבל לפי הפשט הלכו ראשי העדה בשליחות ובהסכמת כל העם מקצה. משא״כ בעמדם לפני הר סיני ובאותו מעמד אחר שהפסיק קול רעש עשרת הדברים. ועוד לא הספיק השעה להתאסף ולחקור דעת ההמוני. ורק בעמידת הראשים לפני הר סיני שהיו המה והזקנים סמוך יותר לההר מכל העם וכל העם מאחוריהם כמש״כ בפ׳ יתרו. אז הלכו הראשים מדעת עצמם. ומובן היה להם שכמו שהמה חתו וייראו מפני פחד אותו מעמד מכש״כ המון העם הפחותים מהם מש״ה לא שאלו דעתם והלכו מדעת עצמם ע״כ כתיב שמה:
ויחפרו לנו וגו׳ לא כתיב ויראו את הארץ. שהמה לא שלחו לראות אם טובה אם רעה אלא כמש״כ הרמב״ן ז״ל. שלא שלחו רק לראות איך לכבוש את הארץ בדרך היותר בטוחה. וכמו שפירשנו בפ׳ שלח שלא רצו ליכנס בדרך נס נגלה שקשה היה להם הנהגה מסוכנת הלזה ע״כ כתיב לשון חפירה שהוא לראות במסתרים לדעת סתרי המדינה כדרך מרגלים:
וייטב בעיני הדבר. כי גם משה רבינו הבין שדרך הקודש שדרכו עד כה קשה לישראל לעמוד בה ולקום שלא יכשלו כרגע. כאשר היה באמת עד קדש ברנע:
ואקח מכם. באשר לתכלית שאמרו הם לראות אופני הכבוש. היה טוב יותר לשכור שלוחים שאינם מישראל כמו מן ערב רב וכדומה בקיאים בדרך מלחמה וכבוש עוד יותר מהם. וגם לא היה יראים כ״כ להתהלך בארץ ולא היו נכרים שהמה שלוחי ישראל. אבל משה רבינו ידע דעפ״י דרך הטבע קשה היה הכבוש אם לא בחזוק אמונה ובטחון בה׳ בצירוף חשק לנחול זה הארץ הטובה. וכ״ז א״א לעשות ע״י אנשים זרים רק מכם שאגב יראו נעימות הארץ ופריה כמו שצוה אותם בפ׳ שלח למען יהי חן הארץ על בניה אלה. וגם כסבור שהשלוחים ימצאו חזוק הלב כמו שעשה כלב בהכנסו לחברון. כמש״כ שם ובפ׳ מטות. ובזה ידעו ברור שתכבש הארץ כמו שפירשנו שם. ואלו עשו כן כל השלוחים היתה בזה תועלת נעלה לבטחונם בה׳ וחזוק לב ישראל מה שלא היה אפשר לדעת ע״י אנשים זרים שאינם רואים רק גשם החומות והאדם שבה:
ויבאו עד נחל אשכל וגו׳. כבר פירשנו בפ׳ שלח ובפ׳ מטות. דתחלת ביאה היה של כלב בחברון. ואח״כ היה תור הארץ ע״י פיזור של י״ב אנשים:
טובה הארץ. כן הוא שאמרו כלם כן וכמש״כ הרמב״ן. ואדרבה יהושע וכלב אמרו טובה הארץ מאד מאד. הכניסו קוץ באליה שבה בכונה פנימית ברצון ה׳. אבל המרגלים בכלל אמרו רק שהיא טובה בפריה באין מחסור רק שקשה הכבוש:
ותמרו את פי ה׳. שצוה לכבוש הארץ וזה היה מ״ע ולבטוח בו:
בשנאת ה׳ אתנו וגו׳. יש להבין איך עלה עה״ד לחשוב ולדבר כזאת אם רצון ה׳ להשמידם למה היה לו להוציאם ממצרים ולהביאם לכנעני. אם חשבו שהקב״ה אוהב את הכנענים באהבה עזה לעשות להם זה הנ״ר אין שטות גדול מזה. ומה חשבו על ה׳ במה שהבטיח לאברהם יצחק ויעקב את הארץ. וגם התורה שניתנה בקולות וברקים מה תהא עליה. אבל האמת שידעו בברור שהקב״ה יתן את הארץ לדור שאחריהם ולהם ובשבילם ניתנה התורה ורק שחשבו כי את הדור ההוא שהמרו את ה׳ גם במצרים אותם שנא. ואם היה מאבידם במצרים או במדבר איך היה מנהיג את הטף לבדם ע״כ הוציא גם אותם ויביאם לא״י ושם ישמידום הכנענים. והטף ישארו בא״י. ואז תהי׳ השגחתו ית׳ עליהם לעשות אותם לו לעם. ולהאביד את הכנעני ובדור אחר ימח שמם. וזה מובן מלשון שאמרו ולמה ה׳ מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז. ומאין ידעו שיהיו לבז ולא להריגה. וגם לשבי מיבעי כלשון המצוי על בני אדם. משא״כ לבז משמעו כ״פ שבוזזים את נכסיהם ולא את עצמם. אלא היינו דבריהם שפירש משה. שכסבור שהם הנשים והטף ישארו בהשגחה פרטית רק הנכסים יהיו לבז עד שיגיע העת:
אנה אנחנו עלים וגו׳. זה היה ראיה וטענה לדבריהם אם היה באמת רצון ה׳ שיהיו כובשים לא הי׳ נמס לבבם ע״י עם גדול ורם ובני ענק. וכי לא טוב היה שיהיה דֶבֶר בגבורי מלחמה אלו ובני ענק. אלא שזהו רצון ה׳ שיהיו נשמדים:
לא תערצון. אין לכם לשבור את הלב וגם לא לירא לעשות בפועל:
הוא ילחם לכם. רצונו ית׳ בכך שלא יהיו נספים במגפה טרם הגיעם למלחמה אלא דוקא בעת שיהיו מתלחמים יעזור לכם:
ככל אשר עשה וגו׳. באומה של מצרים שנלחם על הים ולא האבידם עד שלא הגיעו לים. אלא כך רצונו וכבודו. וכן הוא בכנענים רצונו בכך שיהיו גבורי מלחמה ונלחמים בכל עוז. ומכ״מ יהיה לה׳ המלחמה והתשועה:
אשר נשאך וגו׳ כאשר ישא איש את בנו. הוכיח עוד שלא כמחשבתם שכל עיקר יציאת מצרים ומ״ת הכל בשביל הטף ואותם שנא ה׳. שע״ז הוכיח עוד שתוכל להבין ממה שנשאך ה׳ במדבר בפרנסה כאשר ישא איש את בנו. דהנושא את חבירו בעסק פרנסה. היינו שתומך את ידיו ומחזיק בו אבל מכ״מ הוא עצמו משתדל לקום על רגליו. משא״כ האב המפרנס את בנו אין הבן עושה מאומה וכל המשא על האב. ובשני אופנים אלו נמשלים כל ישראל ביחס אל השגחת ה׳ דבכל הדורות המה המתעסקים בפרנסה ורק על כפים המה נשאים שלא יכשלו באבן כאב המוליך את בנו ההולך ברגליו עמו אלא שמגביהו על כפים במקום אבן משא״כ בדור המדבר שהיה המן והבאר היו נחשבים בזה כנשיאת האב את הבן על כתפו ועל זרועותיו שאין הבן עושה מאומה. וכזה הוכיח משה שאין אהבת ה׳ אותם בשביל הבנים דא״כ למאי עשה להם זה הכבוד והנחת הלא אפילו אם היה לאותו הדור איזה טורח והשתדלות להשיב פרנסתם לא היה נוגע הטורח והצער להבנים וע״כ כל הטוב והכבוד הזה היה בשביל אותו הדור ואיך אפשר ששנא אותם ה׳:
ובדבר הזה. כמה שאמר ה׳ בהר חורב בואו ורשו את הארץ וגו׳:
ההלך לפניכם וגו׳. לפי סדר הדברים היה ראוי להקדים גם זה הפסוק לפני סיום דבריו ובדבר הזה וגו׳. אלא בשביל שהיה מקום לטעון הן הוכחת יפה שבעת יציאה ממצרים היה הרצון להכניס זה הדור לא״י והיינו נאהבים לפניו ית׳. אבל אחר שנכשלנו בקברות התאוה או אחר שנכשלנו לבקש מרגלים והנהגה טבעית נשתנה הרצון ונהפך לאויב לנו ורצונו לקיים אם הטף לפניו. וא״כ אין הוכחה מן המן ובאר. שאחר שכבר נעשה היה לטבע שאויר המדבר יגדל זרע גד בהליכות הטל כאשר יש עוד היום באותו מקום מן וכן הבאר כמש״כ בפ׳ חקת. וא״כ אין בזה הוכחה. ע״ז הוצרך משה להוכיח מזה שהולך ה׳ בכבודו לפניהם יומם ובעמוד אש לילה. וכ״ז ודאי לא נעשה לטבע שהרי אין המקום גורם ואינו כן בכל המדבר אלא לפניהם ממש. ורק לראתכם בדרך וגו׳. הרי שלא נשתנה האהבה ומש״ה הפסיק משה בינתים לומר ובדבר הזה וגו׳ להוכיח שגם אחר שדבר ה׳ בחורב ג״כ לא נשתנה הרצון :
את קול דבריכם. שני דברים. גם הקול שנתנו ברעש ובצעקה וזה הוסיף העדר כבודו ית׳ וכדכתיב בירמיה נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. גם הדברים אשר לא כן. וה״ז כמש״כ את קול את דבריכם. והכי הרבה בתורה וע׳ לעיל ט״ז. ובאמת קול הבכי והצעקה היה מזו הכת הכתוב כאן. ודברים קשים היה משתי הכתות שאמרו כי חזק הוא ממנו או נתנה ראש וגו׳ כמבואר בפ׳ שלח:
הדורהרע הזה. באשר אותו הכת שמבואר כאן לא היו ראוים לעונש הגדול הזה כי דעתם הטעתם. בכ״ז באשר היה באותו דור כמה דמפקרי ואומרים כי אין יכולת או אין אנו רוצים בהשגחתו ית׳ ובהדי הוצא לקי כרבא. ובעידן ריתחא ענשי גם על עון קל ע״כ לא יראה שום איש:
יען אשר מלא. בדגש כמו דכתיב בפ׳ שלח ועבדי כלב וגו׳ וימלא אחרי בדגש. ולא כמש״כ בפ׳ מטות בלתי כלב וגו׳ כי מלאו אחרי ה׳. בבנין הקל. וביארנו שם דמשמעו מלאו אחרי ה׳ בקל היינו שאומרים ללכת אחרי השגחתו ולא כאומרים שטוב להיות חפשי מהשגחתו. אבל בבנין חזק משמעו שנכנס בחברון במקום סכנה למען העלות עליו השגחתו. וזה הדבר אשר היה כלב מצוין מיהושע באותה שעה שהזמין ה׳ לפניו. אמנם כאן כתיב אחרי ה׳ ולא כתיב אשר מלא אחֲרָי. ובפ׳ מטות ביארנו דבכל מקום דכתיב אחרי ה׳. אין הכונה שהוא בעצמו נכנס תחת השגחתו אלא שמצוה ומדריך את הכלל שילכו אחרי השגחת ה׳. וכאן שמדבר מיד ע״ד יהושע מש״ה פירש הכתוב אחרי ה׳. דמש״ה התחבר יהושע לכלב באותו גזרה להנצל גם הוא משום שגם הוא מלא אחרי ה׳ במה שאמר טובה הארץ מאד מאד. ונמצא פירש אשר מלא אחרי ה׳. נכלל בזה שני דברים:
גם בי וגו׳. הפסיק הדברים שנשבע ה׳ בענין אחר כדי להגיע לדבר יהושע ואמר שזה הענין גרם שהתאנף ה׳ במשה בסוף ארבעים שנה. שעיקר החטא שלו היה שלא הראה לישראל הדרך לבא למלוי צרכיהם בדרך השגחת הטבע ע״י תורה ותפלה כמו שנתבאר בפ׳ חקת. וכ״ז החל במעשה מרגלים במה שבקשו הליכות הטבע:
הוא יבא שמה. בעצמו. שניצל מן הגזרה כמו כלב בשביל שמלא אחרי ה׳:
אתו חזק. גם בהנהגה כללית. ועתה חזר לדבר ה׳ בעת השבועה:
וטפכם אשר אמרתם וגו׳ ובניכם וגו׳. כפלות הדברים לא דבר ריק הוא וכן סיפא דקרא ולהםאתננה והם יירשוה. היינו הך. אלא הוא כדברינו שהיו שתי כתות באותו הדור. הא׳ שאמרו בשנאת ה׳ אותנו וגו׳ וחשבו שכך רצון ה׳ שהדור שיבא לא״י יהי נשמד מן הכנענים ונשינו וטפנו יהיו לבז. וזו הכת לא נקרא מנאצי ה׳ רק טעו בדמיונם. והיה עוד כת שלא רצו לבא לא״י מחמת שיהיו משועבדים לעבודת הקרבנות וכל תורת אלהי הארץ. ע״כ אמרו נתנה ראש כמש״כ בפ׳ שלח והמה נקראו מנאצי ה׳. ואמר הקב״ה להכת הראשונה וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה המה יבאו שמה ולהם אתננה. לא כמו שחשבתם שהבאים יהיו נשמדים מבני ענק ורק זרעם ודור שאחריהם יכבשו אח״כ אלא הבאים שמה להם יותן הארץ. ועל הכת השני׳ אמר הקב״ה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע שלא היו בעצמם מנאצים שאם היו מנאצים אפילו היו פחות מבני עשרים נענשו בדבר ה׳ וכל מנאצי לא יראוה אבל אשר לא ידעו היום טוב ורע אלא הלכו בתומם והם יירשוה. הם יקבלו סגולת הארץ בתורה ועבודה וזה הוא משמעות ירושה שאמר הקב״ה לא״א בברית בה״ב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. וביארנו שם דכפלות הדברים הוא שהודיע הקב״ה לא״א דהארץ בסגולתה משעת בריאת שמים וארץ היא שייך לישראל באשר גם המה מסוגלים באותה סגולה. והרי הם כמו ירושת היורש שאינו מתנה ורצון המוריש אלא כך הוא סגולת הנחלה להבא בכח הירושה. כך טבע הארץ הקדושה לישראל. וע״ז אמר ה׳ שהם יירשוה יקבלו סגולתה:
ואתם פנו לכם וסעו וגו׳. ג״ז בכלל הגזרה שלא יהיו יושבים במקום א׳ כל המשך עד כלות מ׳ שנה אלא דוקא יסעו ממקום למקום. והיה הרצון בזה כפי שנתבאר בפ׳ שלח שלא יתחלל ש״ש במצרים ובכנענים שיאמרו שאין יכולת להביאם לא״י אלא לעשות בשביל ישראל מן המדבר ישוב. ועוד ביארנו בפ׳ שלח עה״פ וידעתם את תנואתי שזה היה ללמדנו אורח הגלות והפזור. ושתהי׳ הגלות דוקא ממקום למקום ולא במקום א׳. וע׳ להלן ב׳ א׳. וג״ז בא לתכלית שימלא כבוד ה׳ את כל הארץ כמש״כ שם במקרא ואולם חי אני וגו׳. כ״ז היה ברצון ה׳ ולישראל היה זה הפרט גזרה רעה יותר מגזרה הראשונה של מיתה במדבר שהרי מתחלה בקשו הרבה שלא ליכנס לארץ אלא שכסבורים היו שעי״ז ישובו למצרים והקב״ה לא הניחם אבל מה חסר להם במדבר ולהיות בני חורין. אכן גזרת הטלטול היה קשה להם כחרבות. ע״כ:
ותענו וגו׳ אנחנו נעלה וגו׳. אף על גב שאין הארון והמחנה הולך מ״מ אנחנו נעלה:
ותהינו. אין הנו״ן משמש לרבים אלא שרשית כמו ותכינו שהכינותם עצמכם. וכ״פ הראשונים:
ואדבר אליכם. מוסף על דבר ה׳ אלה שאינו אלא בתורת הודעה אבל הרי היו באמירה לא בדברי קשות. אבל אני הוספתי לדבר קשות ולהפציר בכם ולא הועיל.
ויצא האמרי הישב בהר וגו׳. בפ׳ שלח כתיב ויצא העמלקי והכנעני. דבאמת עיקר יושב ההר היה האמורי ורק בקצה ההר הנוטה לשפוע בתחלת עלייתם של ישראל היה עמלקי וכנעני מתפשטים מלתחת שיושבים בעמק. ונקראו ע״ש עיקר האומה שיושבים בקרבם הן האמורי:
כאשר תעשינה הדברים. כי יש שני רודפים. הא׳ שרודף ואינו מגיע לו כלל רק מרחיק את הנרדף. ויש שמגיעו והורגו או שובהו. וא״כ נשאר בחיים או במות במקומו. אבל כאן לא הי׳ שני האופנים אלא בהיותם רודפים במורד ההר השיגו אותם והכום ולא הרגום. וזהו כרדיפת הדבורים מכה בעוקץ ואינו הורג. וכשבאו בחזרה דרך שעיר שמה הרגו אותם עד החרמה. וע״ז כתיב בפ׳ שלח ויכום ויכתום עד החרמה כמש״כ שם. והכל היה בהשגחה ובעונש דאלו היו שבים אותם ונשארים בא״י היו שמחים להיות שם אפי׳ בעבדות עד ביאת ישראל לשם. או אפילו הרגו אותם שם הלא היו זוכים לקבורת א״י. ואם לא היו משיגים אותם כלל לא הי׳ אדומים יכולים להרוג אותם בשובם בחזרה. כמו שלא יכלו להם בעת הלכו בע״כ דרך ארצם לעלות על ההר. אבל כשהיו מוכים מן האמורי ובשובם דרך שעיר היו נענים והרגו אותם אדומים ונשארו קבורים בחו״ל. כ״ז היו תוכחה לישראל אשר כמו שאין להמרות פי ה׳ בהפקרא וקלות ראש נגד רצונו ככה אין לעשות נגד רצונו ענין הדומה למסירת נפש למלאות כבודו ורצונו ית׳. וע״ז כתיב להלן י׳ מ״ז אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. וביארנו שם שאין שוחד שייך לפני ה׳ כ״א מסירת נפש בשביל כבודו והוא באופן שאין רצון ה׳ בכך. וע״ז אמר שמואל הנביא לשאול כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר. כמו דבר מרי שלא נעבוד את ה׳ הוא חטאת קסם. ככה הפצר היינו התקרבות ועבודת ה׳ באופן שהוא שלא לפי רצונו כמו שעשה שאול להביא מחלב בהמות עמלק קרבנות זהו נקרא הפצר. כמו שאדם מפציר את המלך לקבל ממנו דבר שלא כהוגן וגם הוא און ותרפים. וכך עלה להמעפילים שהפצירו לעלות ולעשות רצונו ית׳ בעת שהוזהרו שלא לעלות. וע״ע מש״כ להלן ג׳ י״ב דעפ״י סיבה של המעפילים הוקל כבודם ומוראם לפני יושבי שעיר ומזה יצא קלקול עוד יותר מה שנוגע לעיקר תוכחת משה רבינו יע״ש:
ותשבו ותבכו לפני ה׳. לא נתבאר מה רצו בבכייתם. וכי אפשר להמיר שבועת ה׳ חלילה. אלא בשביל זה בכו להסיר מהם גזרת הטלטול שזה לא היה בשבועה. וע׳ בסמוך:
ולא שמע ה׳ בקלכם וגו׳. שני אופני תפלות המה המתקבלים לפני ה׳. א׳ מי שאינו יכול לסדר תפלתו בלשון צח כמדבר לפני המלך. אבל מ״מ כיון שצועק מנהמת הלב במרירות הקב״ה שומע תפלתו וע״ז כתיב אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי תחנוני. פי׳ הקול לבד בלי הצעת דברים המה תחנוני. ובשעת י״מ כתיב וישמע את קולנו. היינו הקול לבדו. וע״ז אמרו חז״ל בפ׳ חלק רחמנא לבא בעי. ובזה האופן שמבקש רחמים במרת לב אמרו תפלה בכל לשון ואי׳ בסוטה רפ״ז משום דרחמי הוא היינו המדבר במרת לב בעל הרחמים ית׳ שומע צרת נפשו. וה״ז כמו שבא לפני מלך בו״ד שהד״א הוא לדבר בלשון המלך מ״מ מי שבא לצעוק רחמים ממרת נפשו אין מלך של חסד מקפיד עליו ושומעו בכל לשון שהוא מדבר ונוח לפניו לפרש מרי שיחו. כך הקב״ה רב חסד אע״ג שאין ד״א מלבקש מלפניו כ״א בלה״ק בלשון שהקב״ה מדבר כ״י את נביאיו. מ״מ מי שבא במרי שיחו ונוח לו לפרש בלשון חול הקב״ה שומעו בכל לשון ולא גרע מקול בעלמא. אבל יש תפלה שאינו בא במרת הלב כ״א בחין ערך שפתים בשביל אחר וכדומה אז ודאי אינו מד״א כ״א בלשה״ק כמו הבא לפני מלך בו״ד בזה האופן. וכאן היה שני אופנים. והיינו דכתיב ולא שמע ה׳ בקלכם. היינו מרת נפשכם:
ולא האזין אליכם. לשמוע דברים נעימים. וע׳ להלן ה׳ כ״ה:
ותשבו בקדש ימים רבים וגו׳. מ״מ אע״ג שלא שמע הקב״ה תפלתכם מ״מ הועלתם מחצה שישבתם בקדש במקום א׳ הרבה שנים אשר ידעתם. ובפרש״י בשם הספרי היה י״ט שנים מחצה ממש. וכ״ז מוסר והדרכה לישראל ג״כ לדורות שלא יתייאשו מן התפלה ואם לא הועיל כפי שמתפללים מכ״מ תועיל הרבה:
והנה לא נתבאר באיזה קדש מיירי כאן אם בקדש ברנע כמש״כ הראב״ע כאן והרמב״ן בפ׳ חקת כ׳ א׳. וא״כ מה שאמר הקב״ה בפ׳ שלח מחר פנו וסעו לכם וגו׳ אינו מחר ממש אלא לזמן רב. או הוא סתם קדש שבקצה ארץ אדום וכמש״כ הראב״ע בפ׳ חקת שם וא״כ נסעו מקדש ברנע מיד והלכו כמה מסעות עד שבאו לקדש בארץ אדום ועמדו י״ט שנה. וע״ז כתיב בפ׳ חקת וישב העם בקדש כדעת הראב״ע שם. אבל א״כ אינו מדויק הא דכתיב שם ויבאו ב״י וגו׳ בחודש הראשון ותמת שם מרים. משמע באותה שנה של ביאה ובאותו חודש מתה מרים. וכמו שהקבלה בידינו שמרים מתה בר״ח ניסן וא״כ היה בי״ט שנה לפני הכניסה לארץ. והרי שמענו מהקבלה דמרים מתה בשנת הארבעים. אלא משמע יותר דבאו לקדש של אדום בשנת הארבעים וישיבתם י״ט שנה היה בקדש ברנע אותו מקום ששלחו מרגלים:
